"אנחנו לא יכולים לעבור על זה בשתיקה!" "אסור לנו לעבור על זה על סדר היום!!". ציטוט זה מפיו של יו"ר סיעת יהדות התורה ח"כ הרב מנחם אליעזר מוזס, נאמר השבוע לאו דווקא בהקשר של הטקס המוזר של ברכת הכוהנות שמארגנות נשות הכותל בחול המועד פסח. משפט זה לא נאמר גם על דברי שופטי הבג"ץ השבוע בהקשר של חוק גיוס החרדים שמתוכנם נשמע – כמה לא מפתיע – שהם תומכים בקיצוץ תקציב תלמידי הישיבות שאינם מתגייסים.

2 התופעות הללו הנם בעלי משמעות עמוקה הן לחברה הישראלית הכללית, והן לציבור החרדי. על השפעות פסיקת בג"ץ הצפויה בעניין חוק הגיוס, ברור לכולם העול הכספי שעשוי להתווסף על מנהלי הישיבות והורי התלמידים. זה מכה קשה, אך כנראה זה לא מה שיגרום למשפחת שפירא או פרץ לשלוח את הישיבוחער לגיוס בצה"ל. על הנושא הזה מוטלת חובה על שליחי הציבור שלנו להילחם על מנת לצמצם למינימום את פגיעת בג"ץ המתוכננת.

הסכנה הגדולה יותר היא נושא הרפורמים. טועה מי שחושב שמדובר בארץ על קומץ קטן ושולי של כמה מאות נשים וגברים שרוצים להתפלל עם עוגב בבית הכנסת. הסכנה שמהווים הארגונים הרפורמים הינה גדולה ומשמעותית הרבה יותר.

אם בעבר הדגל שהרימו הרפורמים היה של מודרניות ,של תורה חדשה, ושל הידמות לאומות העולם. הרי שכיום מסרים אלו אכן לא מדברים לציבור הישראלי. לכן ההישג הגדול של הרפורמים הוא בחיבור הגדול למסר המרכזי היום בחברה הישראלית של שוויון.

שוויון בין מגזרים ובמיוחד שווין בין מגדרי, מעמד האישה והפמניזים, ערכים אלו מקובלים על רוב חלקי החברה הכללית בארץ, והחיבור שהצליחו לעשות אותם ארגונים רפורמים למסרים הללו זה הדבר המדהים והמסוכן ביותר.

כאשר מרן הרב שך זעק בנאומו המפורסם על האחריות שיש לנו הציבור החרדי כלפי העם שבשדות, כיום האחריות מחייבת אותנו להתמודד מול הסכנה הזאת. שלא כמו הזעזוע של ח"כ הרב מוזס בציטוט לעיל שנאמר בעקבות דבריו של שר האנרגיה יובל שטייניץ שהוא ’לא נמנע מלאכול לחם בפסח‘. על דיבור כזה בהחלט ניתן וצריך לעבור על סדר היום.

אותם דוקטורים היושבים במגדלי השן התנהגותם ודיבוריהם הרבה פחות משפיעים על העם שבשדות. רק השבוע שמעתי מפי אישה שעלתה מברית המועצות שם כידוע היה ניתוק ממסורת ומיהדות. אותה אישה תיארה טקס בר מצווה של הנכד שלה בארץ. בהנאה היא סיפרה איך יכלה לשבת בנחת יחד עם כל המשפחה וללא צורך בהפרדה או לשבת מאוחרי סורגים כהגדרתה. החלק הזה היה יותר משמעותי ומהותי לה מאשר החזנית באותו אירוע.

תקציבי העתק שממנים את אותם קומץ נשות הכותל ואת אותם ארגונים שבשם השוויון והפמניזים בעצם מייצגים את הרפורמים הם הסכנה העיקרית של החברה הישראלית הכללית. התפקיד שלנו מכח האחריות שלנו והערבות ההדדית כלפי כלל חלקי החברה הוא להציג בפני העם את יופייה האמיתי של האישה, את ההערכה ואת המעמד של מי שנקראת "עיקרו של הבית" על פי תורתנו הקדושה.

האחריות שלנו היא להציג את כל היופי והחן הזה בשפה שגם העם שבשדות יתחברו. בשפה שתהווה משקל משמעותי כנגד אותם אירגונים וכוחות שעומדים עלינו לכלותינו בדור הנוכחי.

ואי אפשר לכתוב טור לפני פסח ולא לדבר על המכה האחד עשרה, המכה הכואבת מכולם, ואני מדבר כמובן על בעיית הבן החמישי, זה שאינו יודע להתמודד. אותם נערים בגילאי העשרה כשכיום כבר מדובר על גילאי העשרה המוקדמות 12 ו- 13 ומעלה. נערים שמנסים להתמודד עם כל מיני קשיים מבית ומחוץ. נערים שנמצאים בקשיים גדולים.

במסגרת עבודתי אני פוגש את אותם נערים מידי יום ,לפני מספר ימים פגשנו אבא של אחד הנערים נער אינטליגנטי וחכם באופן מיוחד. אותו נער מתגורר בפנימייה ורק בסופ"ש חוזר לביתו. הוא בנתק מוחלט מאביו כבר 3 שנים ורק עם אמו הוא בקשר ,למרות שכולם מתגוררים יחד.

והנה ערב אחד הוא מצביע על אדם ברחוב ואומר זה אבא שלי. לאחר כמה דקות ניגש אחד מהצוות שלנו לאביו וסיפר לו קצת על בנו. האבא היה המום לשמוע שהבן שלו זה שמעשן סמים, מאוד מצליח בלימודים. הבן שרב אתו מכות, הוא שחקן שחמט מצוין, שחושב כמה מהלכים קדימה גם בחיים עצמם.

למרות התפעלותו הוא אמר בכאב משפט שנחרת לנו בלב, "מה לעשות נעשיתי אלרגי לבן שלי". מבלי להאשים את האבא ומדובר בהחלט בסיפור מורכב. התפקיד שלנו הוא לתת לאותם נערים את הביטחון והידיעה שהם תמיד יכולים לבוא אלינו. התפקיד שלנו הוא ללמוד להכיל אותם עם כל ההתמודדות שלהם, כי רק כך נוכל לתת להם כלים ומענה שיעזרו להם להתמודד, להתגבר ולנצח. שנזכה להיגאל כולנו בגאולה שלמה במהרה. חג שמח.

הכותב הנו סטודנט למשפטים ורכז נוער פרויקט ’חזרה לקהילה'